גוגל חויבה לחשוף זהות העומד מאחורי כתובת דוא"ל שפורסמה בעיתון

בפניי בקשת ביניים למתן צו עשה.

1. המבקש הוא אייל אריאל (להלן - המבקש). המבקש הוא המבקש בת.א. 16789/08 (להלן - התיק העיקרי). המשיבות הן החברות Google Inc. וגוגל ישראל בע"מ. נוכח התגובה שהוגשה עולה, כי המשיבה הנכונה לבקשה היא Google Inc. (להלן - המשיבה).

2. הסעד המבוקש בבקשה הוא צו אשר יורה למשיבה לחשוף את זהות העומד מאחורי כתובת הדואר האלקטרוני h.modiin.s1@gmail.com (להלן - כתובת הדוא"ל), באמצעות חשיפת שמו או כל פרט מזהה אחר המצוי בידי המשיבה, ובין באמצעות חשיפת כתובת האי.פי. שלו ככל שלא מצויים פרטים אחרים לעניין זה בידי המשיבה. המבקש עותר גם לחשוף את כתובת האי.פי. של הגולש שהתכתב עימו, מכתובת הדוא"ל האמורה.

3. (א) ברקע הבקשה עומדות העובדות הבאות. המבקש הגיש תביעת דיבה (להלן - ההליך העיקרי). התביעה סבה על כתבה (להלן - הכתבה) שהתפרסמה בגיליון ניסן תשס"ח (מאי 2008) של עיתון המכונה "חבל מודיעין שלנו" (להלן - העיתון). הכתבה עוסקת במבקש. כותרת הכתבה היא "כסף מזומן - לכיס היחצ'ן". בכתבה נטען, בין היתר, כי המבקש שימש כמנהל מסע הבחירות האישי של ראש המועצה האזורית חבל מודיעין בבחירות האחרונות (נכון לעת הפרסום). נטען כי המבקש שימש גם כקבלן של המועצה האזורית לענייני יחצ"נות, מזה מספר שנים. נטען, כי המבקש קיבל לכיסו בשנים האחרונות מיליוני ש"ח מקופת המועצה, על חשבון משלם המסים.

(ב) עוד נטען בכתבה, כי תושבי חבל מודיעין באמצעות תשלומי הארנונה שלהם משלמים למבקש "צ'קים שמנים במיוחד כדי לממן בדיעבד את קמפיין הבחירות היקר שהביא את שמעון סוסן (ראש המועצה - ע.ש.) לשלטון". נטען עוד, כי שולמו למבקש, במישרין או בעקיפין, יותר מ - 4 מליון ש"ח בגין יחצ"נות אישית עבור ראש המועצה. עוד נטען, מפי אחד מחברי המועצה, אשר שמו לא גולה, כי הסכום שמשלמת המועצה למבקש עבור הפקת עיתון המועצה הוא לפחות פי 3 - 5 ממחירו הריאלי של עיתון מקביל מסוג זה. לטענת המבקש, טענות אלה הן שקר מוחלט. על רקע זה, הגיש המבקש את התביעה.

4. (א) על הכתבה נשוא התביעה לא חתום מאן דהוא. בעיתון שצורף, מצויים במסגרת תחת הכותרת "המערכת" השמות יהודה גבאי, אבי כהן, אירית חן. נרשם מספר טלפון, 050-8209070. מופיעה כתובת הדוא"ל, הנזכרת לעיל. כן נכתב, כי המו"ל הוא "ל.ס. הפקות בע'מ".

(ב) בתצהיר המבקש, התומך בבקשה שבפניי, המבקש עומד על כך שמספר הפלאפון, אשר צויין בעיתון, התברר כמספר שלא ניתן להגיע דרכו למערכת העיתון ולמענה אנושי, אלא רק למנגנון של השארת הודעה (פיסקה 28(ב) לתצהיר). המבקש הצהיר, והדברים לא נסתרו, כי שמות חברי המערכת המופיעים בעיתון, כמפורט לעיל, הם בדויים ואינם קיימים במציאות (פיסקה 28(ג) לתצהיר). תמיכה בטענה זו עולה מהתכתבות של המבקש עם "אירית", אשר צורפה כנספח לבקשה. ההתכתבות נעשתה באמצעות כתובת הדוא"ל נשוא הבקשה. נכתב בה  למבקש, בין היתר כי "אתה האחרון שאני אתן לו דין וחשבון מי אני מה אני ואם אני זו אני. אני מבקשת לסיים בזאת את הדיאלוג בינינו בכל ערוצי התקשורת[.] תודה אירית".

5. למען שלמות התמונה יצוין, כי התביעה בהליך העיקרי הופנתה, בין היתר, נגד ל.ס. הפקות בע"מ, אשר צוינה, כמפורט לעיל, כמו"ל של העיתון. ל.ס. הפקות לא הגישה כתב הגנה. ביום 23.10.08 ניתן נגדה פסק דין בהעדר הגנה.

6. (א) אין מחלוקת, כי לבית המשפט נתונה הסמכות להיעתר לבקשה מעין זו. לעניין זה, ניתן להפנות לסעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד - 1984. כותרתו של סעיף זה היא "סמכות כללית לתת סעד". סעיף זה קובע כי "כל בית משפט הדן בעניין אזרחי מוסמך לתת פסק דין הצהרתי, צו עשה, צו לא-תעשה, צו ביצוע בעין וכל סעד אחר, ככל שיראה לנכון בנסיבות שלפניו". המדובר בהוראת הסמכה רחבה. נפסק לגביה, כי

"סמכות ליתן כל סעד יש לו לבית המשפט, והשאלה שלפנינו מסיבה עצמה על שיקול-דעתו של בית המשפט, אם יעניק לבעל-דין סעד זה או סעד אחר.... מחזיק בית המשפט - מטבע ברייתו - בשיקול-דעת איזה סעד יעניק למתדיין שהוכיח זכותו לפניו"

(דברי כב' השופט מ' חשין ברע"א 6339/97 רוקר ואח' נ' סלומון ואח', פ"ד נה(1) 199 (1999) בעמוד 268).

(ב) באותה פרשה הוסיף בית המשפט העליון ופסק, כי

"ניתן לטעון, כי אותה סמכות שבית-משפט שואב מקרבו - היא ועמה כל אשפת-הפרשנות שבית-המשפט נושא על גבו - כל אלה כוללים בחובם סמכות שיקול-דעת המוענקת לבית משפט אם יעניק למבקש סעד זה או אחר בנסיבותיו של עניין פלוני. שיקול-הדעת, למותר לומר, אין הוא שיקול דעת חופשי ואין הוא שיקול-דעת בלתי מוגבל. בית המשפט יפעיל את שיקול דעתו באורח 'שיפוטי', תוך שיביא במניין שיקוליו את האינטרסים המתגוששים ביניהם. ואולם שיקול-דעת בהענקת סעד, באשר שיקול-דעת הוא, מהווה חלק מבית המשפט. אכן, הסעד אינו אלא טפל לזכות, ובמקום שיש זכות יש סעד: ubi jus ibi remedium. בראשית שומה עליו על בית-משפט לקבוע אם שמעון מחזיק בזכות, ואם הפר ראובן את זכותו של שמעון. משקבע כך, ולאחר שמיעת טיעוניהם של בעלי-הדין, אץ-רץ בית-המשפט אל מחסן הסעדים ונוטל הוא מעל למדפים את הסעד הראוי כי יינתן, לדעתו, למבקש..."

7. נקודת המוצא להפעלת שיקול הדעת האמור מצויה באיתור זכויותיו של התובע. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965 (להלן - חוק איסור לשון הרע) קובע כי

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול -

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, משלח ידו או במקצועו ....."

בחינת החלופות השונות בהוראת סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע נעשית על פי מבחן האדם הסביר (ראו לעניין זה ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ' פ"ד נח(3) 558 (2004), בפיסקה 9 לפסק דינו של כב' הנשיא א' ברק; ראו גם ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607 (2002), בפיסקה 6 לפסק הדין). על פי מבחן זה, בכתבה נשוא התביעה יש לכאורה לשון הרע על המבקש. הדברים שבפרסום עלולים להשפיל את המבקש בעיני הבריות ולעשותו מטרה לשנאה או לבוז. הם עלולים לבזותו בשל מעשים או התנהגות המיוחסים לו. הם עלולים לפגוע בעסקו ובמשלח ידו.